לא רוצה לגן או: למה הילד/ה שלי אומרים את זה?

מכירים את זה שהילד/ה לא רוצה לבוא לגן? בוקר, צריך להתארגן, אתם כבר מאחרים לעבודה, אבל הילד/ה לא רוצים לבוא לגן או בשפה היותר נפוצה "לא בא לי".

למה זה קורה ומה כדאי לכם לעשות אחרת? 

מעמדת ההורה, זה מאוד לא נעים לשמוע את הילד/ה שלי מספר לי שהוא לא רוצה ללכת למקום הקבוע אליו מגיעים בכל בוקר. ברור לגמרי למה משפט שכזה יכול לעורר בחלקנו צד מאוד רגיש ולמלא אותנו בחששות. אף אחד מאיתנו לא רוצה שהילד/ה שלו יהיה במקום שלא טוב לו.

לצד זאת, אני רוצה לנסות לשקף לכם צד אחר של משמעות המשפט הזה ולהציע לכם התבוננות אחרת.

״לא רוצה לבוא לגן״

כשהילדימות אומרים לכם את המשפט הזה, מה הם אומרים לכם בעצם ?

כמה פעמים קרה לכם שלא רציתם ללכת לאנשהו, למרות שידעתם שכשתגיעו, יהיה לכם נעים.

לי זה קורה לפני כל אימון ספורט שלי. אין לי כוח, לא בא לי על המאמץ הזה, אבל בסוף האימון אני מרגישה נפלא ומזכירה לעצמי כמה זה עושה לי טוב.

יש כאן עניין לעומתי- ללכת להתאמן נשמע מאומץ וקשה לעומת לנוח על הספה.

על אותו המשקל, גם ללכת לגן לעומת לבלות עם המשפחה האהובה שלי בבית, נשמע הרבה פחות שווה. הרבה פעמים לילד/ה "לא בא" בהקשר כלשהו, לפעמים זה לא שקרה משהו בגן אלא שקרה משהו "כיף מדי" בבית- אתם אחרי סופ"ש משפחתי? האח או האחות נשארים בבית? אמא בחופשת לידה עם האח הקטן? אפשר להבין את הילד/ה שרוצה להישאר אתכם בנסיבות כאלו, לא? 

טוב רע או לא נורא ?

נסו לחשוב על עצמם- כמה דברים בחיים שלכם אתם אוהבים באופן מוחלט ? בלי סייגים, בלי תנאים.

את החבר הכי טוב שלכם, אתם אוהבים תמיד? או שהוא לפעמים גם מעצבן אתכם?

ללכת לים, זה כיף בכל המובנים או שהקטע עם החול באוטו וחיפושי החניה זה לפעמים קצת סבל ?

בתכלס, רוב הדברים בחיים שלנו הם גם וגם, או לפעמים כך ולפעמים אחרת וכמו עם החבר הכי טוב ועם הים אנחנו נעים על הציר הרגשי בין חלקים שאנחנו אוהבים בהם יותר ופחות.

כשהילד שלנו אומר לנו שהוא לא רוצה לגן, אנחנו מיד נוטים לחשוב שמשהו לא טוב או לא בסדר, אבל  אם תחשבו לרגע על המצב הנוכחי, רוב הילדים ככל הנראה מרגישים גם וגם:

הם גם התגעגעו לחברים, אבל גם מתגעגעים לבית ולתקופת ביחד שעברה עליהם בסופ"ש (תודו שגם אנחנו מרגישים ככה קצת?)

שאלו את עצמכם האם זה לא דבר טבעי שהילדים יגיעו לגן, יהנו בו, אבל במקביל גם יתגעגעו, ויבקשו עוד קצת זמן עם ההורים?

למה לא לגן ? באמת למה לא ....

כהורים, משפט כמו "אני לא רוצה ללכת לגן" יכול לשמש טריגר כדי לספר לעצמנו סיפור שלם בראש.

בחלק מהמקרים חוסר הרצון ללכת לגן יכול להיות בגדר אירוע שלם שצריך לטפל בו, אבל ברוב המקרים, מדובר בסיבה נקודתית.

כשהילדה שלנו אומרת שהיא לא רוצה ללכת לגן, אנחנו יכולים לנסות ולשאול אותה- למה את לא רוצה ללכת לגן? השאלה הזו תוכל להסביר לנו מה בדיוק החלק שלא נעים לילד/ה במהלך היום. 

בדרך זו אנחנו מלמדים (ולומדים בעצמנו) את הילדים להצליח לשים את האצבע על רגע או תחושה ספציפיים, מבלי ״להאפיל״ על כל החוויה ולהרוויח שני דברים:

1. לא כל החוויה נצבעת בקושי, אלא רק רגע/ תחושה מסוימת בתוך כלל החוויה.

2. קל הרבה יותר לעזור ולטפל בבעיה ממוקדת ומורכב יותר לטפל בתחושה כללית. (למשל: אפשר להציע להביא תמונה משפחתית כדי להקל על הגעגוע, או לקבוע מראש עם חברה טובה שתזמין את הילדה המתקשה לשחק יחד בחצר)

נסו לדבר על הקושי עצמו ולא לתת לו פרשנות משלכם או להגדיל אותו. זו הזדמנות מעולה לעבוד ולחדד את ״השריר הרגשי״ של הילד/ה דרך זיהוי ומיקוד הקושי הספציפי, ומחשבה משותפת על מענה.

לחזק במקום להחליש

כשאנחנו שומעים שלילד/ה שלנו לא טוב, האינסטינקט שלנו הוא לפתור את הבעיה. הדחף הזה הוא טבעי ומובן, ולצידו אני מזמינה אתכם לנסות לאמץ נקודת מבט נוספת.

לאורך חיינו יוצא לנו להתמודד עם מצבים מורכבים. מצב מורכב הוא מצב שנע על מספר מערכות צירים וקשה לומר אם הוא רק טוב או לא טוב- שחור או לבן.

שיח של שחורים ולבנים- של בעיות ופתרונות הוא שיח שלא מאמץ את שרירי הרגש ולא בונה מסוגלות רגשית.

אם נצליח להסיט את השיח וללמוד לדבר עם הילדימות גם על מצבים מורכבים יותר (לא שחורים ולבנים, אלא אפורים), נוכל לעודד את הילדים לא להתערער מכל חוויה שהיא איננה מושלמת.

בדרך הזו אנחנו משקפים לילדים את החיים האמיתיים: לא תמיד יש פתרון לקושי, ה״פתרון״ הוא לעיתים קרובות שינוי של זווית ראייה או יכולת להתגבר על קשיים ואתגרים.

במקום לשים את הפוקוס על הקושי ולנסות לפתור אותו, נסו לשים את הפוקוס על הדברים החיוביים שאפשר לראות בחוויה. כך תחזקו את הילד/ה שלכם ותזכירו לו כי יש בכוחו לבחור להנות ולשמוח מכל מצב, והאושר שלו לא תלוי בהכרח בשאלה- האם קיבלתי את כל מה שרציתי.

ככל שנצליח לזהות את הקשיים של הילדים שלנו ולעצור את עצמנו מלפתור להם אותם, נשפיע בצורה דרמטית על היכולת הפנימית שלהם לשלוט בחייהם ולהיות הבעלים היחידים על הרגשות שלהם.

לא תמיד תוכלו להיות שם עבורם ברגע של קושי, אבל כן תוכלו לתת להם את הכלים לדעת להיות שם עבור עצמם.

ומה בנוגע לפרידת בוקר בוכייה?

הרבה פעמים במצב כמו זה, נגיע לגן והפרידה תהיה קשה, סוג של ניתוק מאולץ שבדרך כלל מלווה בבכי. 

למה זה קורה? 

כי אנחנו לא מגיבים ביציבות למצוקת הילד/ה

כי אנחנו מתקשים להיפרד ובכך מבלבלים את הילדימות 

כי אנחנו חושבים שזה מצב שלא ניתן לשנות 

אז מה כן אפשר לעשות? 

1. הבנה- פרידת הבוקר הופכת לאיכותית כשהיא מתקיימת בצורה מאורגנת וברורה לילדימות. הגעה לגן נחוות כמצב כאוטי מבחינת תפיסת הילדימות- יש כאן שילוב בין הבית לגן, וזה מייצר אזור אפור ומבלבל. ככל שרגע הפרידה יהיה ברור יותר, חד וחזרתי, כך הילדימות יקבלו אותו בצורה קלה יותר. 

2. טקס בוקר- נסו ליצור טקס בוקר מאורגן ונעים, וכך ליצור ודאות אצל הילדימות. זה מתחיל כבר מהבית, נסו לקבוע את סדר הפעולות באופן קבוע וחזרתי, כך הילדימות מקבלים בטחון והם יודעים ״לנווט״ את עצמם בתוך הזמן הזה. 

דאגו ליצור טקס הגעה לגן קבוע, לכו בדרך קבועה ועצרו בתחנות קבועות שיהוו סוג של סימונים לילדימות על ציר הזמן שבין הבית לפרידה מההורים. עברו בגינה, הריחו פרח, עשו סיבוב בקרוסלה, דלגו יחד מפינת הרחוק עד לגן. 

בהגעה לגן צרו טקס קצר וקבוע: הגענו לגן- אנחנו ניכנס, נעביר את התיק והבקבוק, ניתן כיף ונשיקה וניפרד לשלום. 

חשוב! אם אמרתם שלום, אתם צריכים ללכת, כן, גם אם הילד/ה בוכים. ההליכה שלכם תיצור וודאות ובטחון אצל הילדימות. דוקא השתהות וחזרה לאחור מייצרת בלבול ותחושת ״המרחות״ שמעצימה את חוסר האונים. 

1. השתתפות הילדימות- ככל שתאפשרו לילדימות לקחת חלק פעיל יותר בטקסים ובדרך, כך יגדל הסיכוי שישתפו פעולה. הרי אף אחד לא רוצה שפשוט יגידו לו ״ביי״ בלי כל הכנה מוקדמת , ומבלי שהוא היה מוכן לזה. עשו זאת בדרך משחקית (אבל הזהרו לא להסחף להמרחות שתבלבל עוד יותר) - עברו בגינה, אספו פרח שנפל על הרצפה, בכניסה, תנו לילדימות להוביל את הטקס: שהם יניחו את התיק, הבקבוק ויתנו לכם את ״הדחיפה״ החוצה מהגן. כך הם מרגישים שהם נפרדים מכם, ולא אתם מהם. זה מייצר תחושת בטחון ושליטה ומאפשר כניסה חלקה ונעימה לגן. 

עשיתם את כל זה ועדיין אין שיפור? 

נסו לתפוס רגעי התבוננות, ממש כמתבוננים מהצד. האם יש טריגרים שאתם מזהים פתאום? האם הרגע הנפיץ קורה תמיד באותו הזמן? לפעמים אנחנו כל כך בתוך הדבר, שאנחנו לא מצליחים לראות את הרמזים שהם מוסרים לנו. 

מאחלת  בקרים נעימים וזורמים,

באהבה

אחינועם